כיסופים חנך מחדש את הגנים וחזר הביתה

כמעט שלוש שנים אחרי מתקפת 7 באוקטובר, בקיבוץ כיסופים מסמנים השבוע נקודת מפנה: רוב גדול של התושבים ששרדו את הטבח כבר חזר, מוסדות קהילתיים נפתחו מחדש, והחיים מתחילים להיראות שוב כמו קיבוץ פעיל — גם אם בין קראווילות, אתרי בנייה וזיכרון כבד שמלווה כל פינה. בקיבוץ, המרוחק כקילומטר וחצי מגבול הרצועה, רואים בחזרה הזאת לא רק צעד מקומי, אלא גם חלק מרכזי בתהליך השיקום הרחב של יישובי העוטף.

הקיבוץ חוזר לפעום

לפי נתוני הקיבוץ, כ-90% מן התושבים ששרדו את המתקפה השלימו השבוע את חזרתם הרשמית לכיסופים. עבור יישוב שספג פגיעה קשה במיוחד, מדובר בשיעור חזרה חריג בהיקפו. הבריכה והפאב שבו לפעול, ילדים כבר נעים שוב בשבילי הקיבוץ על אופניים, ובמקביל נמשכת הבנייה מחדש של בתים שנהרסו לצד מגורים זמניים בקראווילות.

המשמעות רחבה יותר מכיסופים עצמו. החזרה של הקהילה מצמצמת את רשימת הקיבוצים שעדיין לא שבו באופן מלא. בחולית כבר החלו לשוב משפחות ראשונות, בכפר עזה נערכים לתחילת חזרה בחודשים הקרובים, בבארי מתוכננת חזרה רשמית בדצמבר, ובניר עוז היעד שנקבע הוא קיץ 2027.

הטבח בכיסופים גבה מחיר כבד: 20 בני אדם נרצחו בקיבוץ ובימים הראשונים שאחריו — 14 מחברי הקיבוץ ושישה עובדים זרים. בין הנרצחים היה גם שלמה מנצור, שנחטף מן הקיבוץ ונרצח.

"חזרתי בשביל שלמה"

מזל מנצור, אלמנתו של שלמה, חזרה לאחרונה להתגורר בקיבוץ בקראווילה זמנית, עד שביתה שנהרס כליל ייבנה מחדש. לדבריה, הקשר שלה לכיסופים נמשך עוד מימי נעוריה, כשהגיעה למקום במסגרת חברת נוער בסוף שנות ה-50, ושם גם הכירה את שלמה. אחרי נישואיהם והקמת משפחה הם שבו לקיבוץ, שבו גידלו חמישה ילדים.

את אירועי 7 באוקטובר היא מתארת כרצף של אימה. לדבריה, לאחר האזעקה נכנסו מחבלים לביתה, הוציאו את בעלה כשהוא אזוק, ולקחו אותו. אחר כך, סיפרה, ירו טיל אר-פי-ג'י לעבר הבית. היא עצמה נמלטה לממ"ד של שכנה וחולצה רק בשעות הלילה. במשך שנה וחצי חיה המשפחה באי-ודאות, עד שהתברר כי שלמה נרצח, ככל הנראה כבר בימים הראשונים שלאחר החטיפה.

למרות האובדן, מזל בחרה לשוב. לדבריה, הרצון לחזור נובע מן הצורך בפינה שקטה משלה, אבל גם מן הקרבה לקברו של בעלה. היא ביקשה שהבית החדש ייבנה בדיוק במקום שבו עמד הבית הישן, ובאותה מתכונת.

הילדים הובילו את השיבה

את מהלך החזרה דחפו תחילה משפחות צעירות שביקשו לחדש את חיי החינוך בקיבוץ ובאזור. כבר בספטמבר 2025 חזרה קבוצה ראשונה כדי לפתוח את שנת הלימודים במסגרות של מועצת אשכול. אחת המשפחות האלה היא משפחת מוזס, שהגיעה לכיסופים זמן קצר לפני המלחמה.

אביעד מוזס, ששירת במשך 17 שנה בצה"ל וכיום משמש יו"ר ועדת החינוך של הקיבוץ, סיפר כי ב-7 באוקטובר שהתה משפחתו בממ"ד יותר מ-30 שעות. לדבריו, בשלב מסוים ראה מחבל חמוש עומד בכניסה לבית, אך הכלב המשפחתי, סימבה, נבח עליו והבריח אותו. המשפחה פונתה תחת אש, עברה תחילה למלונות בים המלח ולאחר מכן לעומר, ולבסוף החליטה לשוב.

מוזס אמר כי ההחלטה התקבלה מתוך רצון להחזיר קודם כול את הילדים למסגרות ולשגרה. הוא תיאר את החודשים הראשונים כחיים בתוך אתר בנייה, עם תקלות תשתית וקשיי הסתגלות, אך הדגיש שהחזרת הטקסים, המסורות והמסגרות החינוכיות יצרה בהדרגה תחושת בית. לדבריו, דווקא חנוכת מבני הגנים מחדש — באותם מקומות שבהם התחוללו קרבות ושהו מחבלים — סימלה בעיני רבים את הניצחון האזרחי של הקהילה.

לנהל קהילה מתוך ממ"ד

מי שניצבה בחזית האזרחית של כיסופים באותו בוקר הייתה שרון עופרי, ששימשה אז ראש צוות החירום היישובי ובהמשך נכנסה לתפקיד מנהלת הקהילה. היא סיפרה כי כבר בשעות הראשונות הבינה שקווי התקשורת הרגילים קרסו, וכי הרבש"ץ מנותק קשר. מתוך הממ"ד בביתה, בזמן ירי לעבר הבית, החלה למפות את מצב התושבים ולרכז מידע בקבוצת ווטסאפ מצומצמת של בעלי תפקידים, כדי לנהל את המצב בלי לייצר פאניקה מיותרת.

בהמשך, בזמן שהקהילה שהתה במלונות ובמקומות פינוי אחרים, ניהלה עופרי קהילה שחוותה טראומה עמוקה ואובדן קשה. בסוף אוגוסט האחרון חזרה גם היא לביתה בכיסופים. לדבריה, מי שדחף את המבוגרים לחזור היה דווקא הנוער, שהבהיר שהוא מתכוון לשוב. מבחינתה, זה היה רגע שהחזיר בבת אחת את תחושת הבית והקהילה.

בנתוני השיקום הרחבים של העוטף מדווחים על שיעורי חזרה גבוהים מאוד, גם אם לא כל הקהילות שבו עדיין. במקביל, במינהלת תקומה מצביעים על גידול במספר התושבים בחבל, בין השאר בשל הצמיחה של שדרות. בכיסופים, לפחות, השבוע הזה כבר נרשם כרגע שבו השיבה הפסיקה להיות סמל והפכה שוב לחיי יום-יום של קהילה במקום שבו בחרה לחיות.