דוח חופש המידע: הבריאות, התחבורה וצה״ל בראש התלונות

הדוח השנתי של היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים, שפורסם הבוקר, מצביע על עלייה חדה בהיקף הדרישה הציבורית לשקיפות מהממשלה, אך גם על פער ניכר בין הדרישה הזאת לבין היכולת, ולעיתים גם הנכונות, של רשויות המדינה להשיב בזמן ולמסור מידע. בשנת 2025 הוגשו 16,896 בקשות חופש מידע למשרדי הממשלה ויחידות הסמך, לעומת 13,954 בקשות ב-2024.

מאחורי העלייה של 21% בבקשות עומדת תמונה מורכבת יותר: יותר תלונות, יותר עתירות, יותר איחורים במענה, ושורה של גופים ציבוריים שחוזרים ומופיעים בצמרת הרשויות הבעייתיות בתחום. הדוח ממקם את משרד הבריאות, משרד התחבורה וצה״ל בראש רשימת הגופים שנגדם נמצאו הכי הרבה תלונות מוצדקות, ובמקרים רבים גם הוכרזו כמפרי חוק חופש המידע.

איפה הוגשו הכי הרבה בקשות

המשרד שקיבל את מספר בקשות חופש המידע הגבוה ביותר ב-2025 הוא משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, עם 2,422 בקשות. אחריו משרד החינוך עם 2,245, משטרת ישראל עם 1,525 ומשרד הבריאות עם 769. הנתונים האלה משקפים את העניין הציבורי בתחומים שנוגעים ישירות לחיי היומיום: תחבורה ציבורית, מערכת החינוך, אכיפה ובריאות.

מן העבר השני, הרשויות שהשיבו בחיוב על שיעור הבקשות הגבוה ביותר היו רשות האוכלוסין וההגירה עם 78.9%, משרד הרווחה והביטחון החברתי עם 77.4%, הרשות הממשלתית למים ולביוב עם 66.8% ומשרד הכלכלה והתעשייה עם 66.6%. הנתון הזה אינו מלמד בהכרח רק על פתיחות, אלא גם על ניהול יעיל יותר של מנגנוני המענה ועל מוכנות טובה יותר לפרסום מידע.

משרדי הממשלה שמסתבכים שוב ושוב

בולט במיוחד משרד הבריאות, שלפי הדוח הוכרז במהלך 2025 כרשות שמפרה את חוק חופש המידע 45 פעמים. משרד התחבורה הוכרז כרשות מפרה 22 פעמים, וצה״ל 11 פעמים. ביחס למספר הבקשות, אלה גם שלוש הרשויות שלגביהן הוגשה כמות התלונות המוצדקות הגבוהה ביותר: משרד הבריאות עם 41, משרד התחבורה עם 28 וצה״ל עם 18.

הדוח מוסיף כי משרד הבריאות הוכרז בסך הכול 116 פעמים כרשות מפרה בשלוש השנים האחרונות — נתון שמעיד לא על תקלה נקודתית אלא על דפוס מתמשך. עוד עולה כי 82% מהתלונות שהגיעו ליחידה עסקו באי-מתן מענה במועד, כלומר הבעיה המרכזית איננה רק סירוב למסור מידע, אלא היעדר תשובה בכלל.

גם בלוחות הזמנים נרשמו חריגות חריפות. צה״ל הוביל בשיעור המענה שמעבר ל-120 יום, עם 75% מהבקשות. אחריו משרד התקשורת עם 61.4%, משרד החוץ עם 34.8% והמשרד להגנת הסביבה עם 34%.

שיעורי הסירוב הגבוהים והסיבות המרכזיות

הרשויות שדחו את שיעור הבקשות הגבוה ביותר היו משרד המשפטים עם 45.2%, משרד העבודה עם 41.7%, הנהלת בתי המשפט עם 39.5% ומשטרת ישראל עם 37.3%. בדוח מצוינות שלוש עילות מרכזיות לסירוב: פגיעה בפרטיות, מידע שאינו ניתן לאיתור וקטגוריית "דיונים פנימיים" — עילה שמעוררת לא פעם ויכוח ציבורי, משום שהיא נוגעת לגבול שבין עבודה מינהלית פנימית לבין זכות הציבור לדעת.

מבחינה משפטית, הנתונים מלמדים שגם כאשר הציבור פונה לבית המשפט, למדינה קשה לעמוד בעמדתה. בשנת 2025 הוגשו 738 עתירות חופש מידע נגד רשויות ציבוריות, מהן 553 — כלומר 74.9% — בשל אי-מתן מענה לבקשה. 68.6% מהעתירות הוגשו בידי עמותות, והיתר בידי אנשים פרטיים וחברות.

משרד התחבורה הוביל גם כאן עם 61 עתירות, אחריו משרד הבריאות עם 49, צה״ל עם 46 ומשרד ראש הממשלה עם 23. במהלך השנה ניתנו 714 פסקי דין בעתירות חופש מידע, מהם 376 בעתירות שבהן המדינה הייתה המשיבה. 88% מהעתירות נגד רשויות הממשלה התקבלו, ורק 12% נדחו. נגד משרדי הממשלה נפסקו הוצאות בסכום כולל של 1,189,323 שקלים, לעומת 56,050 שקלים בלבד שנפסקו לטובת הממשלה.

לא רק מענה לפניות: גם חובת פרסום יזום לא מתקיימת

הדוח אינו עוסק רק בתשובות לבקשות פרטניות, אלא גם בחובת הפרסום היזום שמוטלת על רשויות ציבוריות. לפי החוק, כל רשות נדרשת לפרסם דוח שנתי על פעילותה בשנה הקודמת. בפועל, 30 משרדי ממשלה ויחידות סמך — 35% מהגופים שנבדקו — לא פרסמו את הדוח לשנת 2024 כנדרש. בין הגופים שנמנו בדוח: משרד התקשורת, משרד הבריאות, רשות המים, שירות בתי הסוהר והמשרד לשירותי דת.

גם בתחום הדיווח על התקשרויות כספיות התגלו פערים. לפי נהלי היחידה, כל משרד ממשלתי חייב לפרסם מדי רבעון את התקשרויותיו הכספיות. אלא שמשרד הרווחה, נציבות שירות המדינה, שירות בתי הסוהר, רשות מקרקעי ישראל והרשות הארצית לכבאות והצלה לא הגישו במהלך 2025 אף דוח רבעוני כזה.

ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים, עו״ד שלומי בילבסקי, אמר כי "הזכות למידע מהרשויות היא מיסודות הדמוקרטיה". לדבריו, העלייה במספר הבקשות משקפת מעורבות אזרחית גוברת ודרישה ברורה לשקיפות, אך מחייבת את משרדי הממשלה להיערך טוב יותר ולמגר את התופעה של אי-מתן מענה לבקשות מידע.

בסיכום, הדוח מציג תמונה כפולה: מצד אחד ציבור מעורב יותר שמרבה להשתמש בכלי חופש המידע, ומצד אחר מנגנון ממשלתי שעדיין מתקשה לעמוד בחובות הבסיסיות של שקיפות, מענה ופרסום יזום. הנתונים של 2025 ממחישים עד כמה חופש המידע אינו רק כלי משפטי, אלא מבחן תפקודי של השירות הציבורי כולו.